לכל תייר ולכל משפחה יש את הדרך האולטימטיבית שלה לבילוי בחו"ל, שמשתנה כמובן מיעד ליעד. בתור מי שנמצא בחו"ל חלק בלתי נפרד מחייו, אני חושב שכבר מצאתי די מזמן את צורת הבילוי המועדפת עליי בעת שהותי – בכביש.
אני חושב שדי מזמן פיצחתי את צורת הטיול המהנה ביותר עבורי בעת שהותי בחו"ל. בשנים הראשונות הייתי נהנה משהייה במרכזי ערים, במקומות התיירותיים, ולא מפסיד ביקור באף גלריה ואנדרטה היסטורית, לצד, איך לא, שיט בנהר. עם הזמן התבגרתי והתפכחתי. הבנתי שהאיזורים התיירותיים בעיר הרבה פחות "שווים", והסוד מצוי דווקא במקומות שכף רגלם של תיירים לא דורכת. התחלתי לצאת ממרכזי העיר אל עבר שוליה ומצאתי את עצמי, כמו חיזר מכוכב אחר, שותה קפה בישיבה על חבית בבית קפה קטן במקום נידח כשמסביבי עשרות אנשים שונים ומיוחדים כל אחד בדרכו. זו כבר היתה חוויה מיוחדת יותר. אבל עדיין הרגשתי שאני לא רואה את כל התמונה. למרות שיכולתי להגיע לאן שרציתי ברחבי העיר, היתה לי תחושה שגם בשולי העיר לא תוכלו למצוא את החיים האמיתיים. אלה – נמצאים רחוק יותר, מחוץ לעיר הגדולה.
אני מזמין אתכם לעקוב אחריי גם בעמוד הפייסבוק של בלוג "המתמידים" בקישור הזה. ככל שיש לכם שאלות על הפוסט או על תכני הבלוג בכלל, אתם מוזמנים להשאיר תגובה בתחתית העמוד או לפנות אליי דרך יצירת הקשר באתר.
אז שכרתי רכב והתחלתי לנסוע. בתחילה לא היה יעד מוגדר מראש. רציתי פשוט להגיע למקום כלשהו מחוץ לעיר ולראות מה אני מרגיש. בהמשך הבנתי שצריך לתכנן זאת טוב יותר. בארצות הברית מה שמשעשע זה שגם אם תסעו לפעמים שעה, אתם עדיין בתוך המטרו של העיר הגדולה. אז אמנם יצאתם מהעיר עצמה אבל אתם עדיין לא באמת התרחקתם. אז המשכתי לנסוע. ואז גיליתי עולם שלם.
זה מתחיל כבר מתישהו שעה וחצי שעתיים לתוך הנסיעה. לאט לאט הכל מתחלף לנגד עיניכם. הנוף, הסביבה, האנשים, תחושת המרחב, השקט. הדבר הראשון שאחפש בדרך כלל הוא עיירה שקטה וקטנה, של כמה אלפי תושבים לכל היותר, שאוכל להיכנס לדיינר המקומי בשביל ארוחת בוקר. אז אני מחפש את השילוט ליציאה הקרובה, יוצא אליה ואז מתחיל לשוטט לאורך הכביש המשני למצוא עיירות נחמדות לצד הדרך. אחרי כמה דקות אמצא אחת, אכנס אליה ובדרך כלל ברחוב הראשי אמצא את מקומות המסחר, לרבות הדיינר המקומי.
בדיינר אזמין בדרך כלל מנה שכוללת ביצים עם ירקות, תפוחי אדמה ונקניקיות. מתוך כמה מאות ארוחות דיינר כאלו שבטח אכלתי בחיי, נדמה לי שאחוז שביעות הרצון שלי הוא כ-95%. כמעט בלתי אפשרי לפשל שם. מה שכיף במיוחד זה הריפיל לכוס הקפה. אם הייתי יכול, הייתי מעביר חופשות שלמות בדיינר כזה.
לאחר ארוחת הבוקר אני מסתובב מעט בעיירה בין בתי העסק השונים ורואה מה מיוחד בה. לפעמים אין שום דבר מיוחד אבל הרבה עיירות, במיוחד בארצות הברית, מתגאות במשהו. אני אנסה להבין מהו. לאחר כחצי שעה שעה של הסתובבות אני עולה חזרה על הרכב וממשיך את המסע בדרכים. הציפיה היא להגיע ליעד הבא שלי, עיר חדשה שטרם ביקרתי בה. בדרך כלל אזמין מראש את המלונות לכל המסע ואשאף להקדיש 4-8 שעות נסיעה יומיות. אעדיף להגיע לעיר החדשה מתישהו בשעות אחר הצהריים המוקדמות, על מנת שאוכל לעשות צ'ק אין במלון ולרדת לטייל ברגל. אני גם אשתדל עוד מהארץ לחפש את אותן מסעדות מיוחדות באותה עיר שאסור לפספס. אני אגב מתרחק מכל האתרים הגנריים שממליצים על בתי עסק ומחפש תמיד בלוגרים מקומיים שנראה שיש להם טעם טוב, ועוקב אחרי המלצות האוכל שלהם לאותה עיר.
באחד הטיולים הכי מהנים שיצא לי לעשות, נסענו אני ואשתי מפורטלנד אורגון אל ההרים. בערב עצרנו בעיר בלתי נשכחת לאחת החויות המהנות בחיי. בעיר, שהיתה יחסית באיזור הררי, בלב שמורת טבע, היתה אווירת קרנבל שלמה, עם מאות צעירים ברחובות, בארים פתוחים ומסעדות עמוסות עד אפס מקום. אי אפשר היה להאמין שיש כל כך הרבה תכונה בעיר הנידחת הזאת בליל חורף עם מינוס כמה מעלות. זה היה מדהים.
המסע שלי ימשיך עוד כמה ימים באותה צורה. ארוחת בוקר מוקדמת בדיינר קטן, ובילוי וארוחת ערב בעיר חדשה. לכאורה דומה ורפטטיבי אבל שונה ומיוחד כל פעם מחדש.
בכל אופן, בטעם האישי שלי, אין כל ספק שעדיף טיול רכוב בכבישים על-פני כמה ימים של הסתובבות בעיר או בטן-גב על החוף. אני אוהב את הסביבה האורבנית, אבל הרבה יותר אוהב מרחב, שקט ורוגע. וזה דבר שרק ג'יפ גדול, כבישים אינסופיים, ארוחת בוקר מטריפה ובילוי ערב בערים מיוחדות יכולים לספק.
הידעתם שאפשר לעקוב אחריי גם דרך עמוד הפייסבוק של הבלוג?
המתמידים 
זה היה נכון עד לפני שלוש, ארבע או חמש שנים, כיום, עם המחירים המטורללים של השכרת רכב, עם מחירי הדלק, עם כבישי האגרה ומצלמות המהירות ואיסור כניסה ברכב למרכזי ערים ועיירות וכפרים והפקקים בכל פינה – גם בחורים נידחים – כל הכיף נעלם. גם אני טיילתי ככה, במקומות נידחים, אבל עכשיו עוזב את זה וחוזר לערים הגדולות או למקומות שאפשר להגיע אליהם ברכבות ובאוטובוסים. הלך הכיף של הנהיגה העצמאית.
אהבתיאהבתי
אין לי ספק שאתה נשמה תאומה שלי 🙂 כל שנה אני לוקחת כמה שבועות של רוד טריפ בארה"ב.מסתובבת גם בערים גדולות (בוסטון ומנהטן תמיד עצירות חובה לימים ספורים כדי להיטען באנרגיות) אבל בעיקר נוסעת ממקום למקום,עוצרת בכל מיני עיירות בדרך,נהנית מאמריקה האמיתית של החצרות האחוריות ומאנשים שלא תמיד שמעו על ישראל אבל תמיד מנומסים ומוכנים לעזור 🙂
קוראים לזה אושר.
אהבתיאהבתי